מסע אל העבר

תולדות יהודי בוכרה במאות ה-19 והעשרים

 

היהודים הבוכרים הם חלק אחד בתפוצה רחבה יותר של קהילות יהודיות שחיו במרחב ההשפעה התרבותית הפרסית, שהשתרעה מזרחה מן המפרץ הפרסי ומהים הכספי.

על פי מסורות יהודיות ולא יהודיות, ראשית הנוכחות היהודית במרחב הייתה לפני 2,500 שנה ואף יותר. האזור ידע גלי כיבושים רבים, וכל אחד מהם בתורו חולל בו תמורות מפליגות.

בהתאם לכך, גם הקהילות היהודיות זכו לפריחה ולדעיכה, לתקופות של בריחה ממנו.שטחו הכביר של מרחב גיאוגרפי זה, וכן העובדה כי השליטים השונים חילקו אותו ליחידות פוליטיות נפרדות, יצרו נתק בין קהילות יהודיות וסייעו להתפתחותן של עדות נבדלות בו.

 

מאות השנים שבהן חיו היהודים באסיה התיכונה הביאו לידי אימוץ של מאפיינים רבים מאורח החיים והמנהגים המקומיים.

הדבר בא לידי ביטוי בלבוש, בפולקלור בשפה ובנהגים שהושאלו הן הסביבה המוסלמית המרכז-אסייתית והשתרשו מנהגי העדה. הנשים היהודיות נהגו למשל ללבוש רעלה כשיצאו לרחוב, יהודים נשאו כמה נשים, מנהגי האבלות והחתונה שילבו לא מעט אלמנטים שהושאלו מעמי האזור, ושפת הדיבור התבססה על שפת המקום,והתפתחה לניב יהודי תאג'כי.

 

ריכוזי ההתיישבות היהודית התקיימו בערים המרכזיות של אמירות בוכרה, ובהן בוכרה, סמרקנד, שחריסבז,ועוד.

הקהילות הוותיקות קלטו מדי פעם גלי מהגרים יהודים מארצות שכנות כאפגניסטן ואירן, לעתים על רקע רדיפות וגזירות שמד.

היחס ליהודים באמירות בוכרה היה כפי הנראה טוב יותר, ובאחת מעריה המרכזיות, סמרקנד, הצליחו יהודים גם לרכוש אדמה ולייסד רובע יהודי חדש ונפרד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היהודים באמירות בוכרה

 

היהודים הבוכרים הצליחו לשמר את עצמם בתור עדה נפרדת ולא להתבולל בסביבתם בזכות התבדלותם הדתית והקהילתית מסביבתם המוסלמית – ובזכות ניתוקם היחסי מקהילות יהודיות אחרות.

חייהם של היהודים כמיעוט בסביבה מנוכרת יצרו לכידות קהילתית משמעותית, שהתבטאה במקרים רבים גם במערכת רבים גם במערכת של קשרים משפחתיים הדוקים וענפים. אף שחיו בערים בעלות אוכלוסייה מעורבת, הם הסתגרו ברבעים משלהם וקיימו בהם מעין אוטונומיה מנהלתית ותרבותית בראשותם של בעלי הסמכות הדתית ושל ראש העדה – הכלונתאר – שהיה נציג העדה בפני השלטונות.

יתר על כן, שכניהם המוסלמים חייבו אותם בלבוש מיוחד, שיבדיל בינם לבין אחרים, והנהיגו כמה תקנות מגבילות ואף משפילות, בהתאם לרוח ההגבלות על יהודים ונוצרים שהייתה נהוגה בעולם האסלם.

מעמדם המשפטי של יהודי אסיה התיכונה נקבע בידי השליטים המקומיים, שהתבססו על החוק ועל המנהג שלפיו היהודים הם "בני חסות" ("אהל אל-ד'ימה"). מנהג זה נקבע עוד בראשית תקופת הכיבושים של השבטים הערביים, וזכה לקנוניזציה במסגרת תקנות מפורשות וסדורות המוכרות בשם "תנאי עמר".

תקנות אלו קיבעו את מעמדם הנחות של היהודים ביחס למוסלמים, ולצד זאת קבעו כי אין לאסלם אותם בכוח בשל היותם בני דת מונותיאיסטית, וכן הגדירו חוקית את מעמדם ואת זכויותיהם.

בפועל, תקנות אלה נאכפו לפי רצונו של השליט, אדיקותו, צרכיו הכלכליים ויכולתו ליישמן. חוקרי הקהילות היהודיות באסיה התיכונה יודעים לפרט עד 21 תקנות שנועדו להגביל ולהשפיל את היהודי ביחס למוסלמי ולעודדו להתאסלם מרצונו. על פי תקנות אלה, היהודים היו אמורים לשלם מס גולגולת מיוחד ("ג'זיה"), עדותם בבתי המשפט המוסלמיים נחשבה נחותה מזו של טוען מוסלמי, הם לא יכלו לשפץ את בתי התפילה שלהם או לבנות חדשים והובדלו מן המוסלמים בלבוש ובהתנהגותם בציבור כדי להעיד על נחיתותם. בשל התקנות האלה, ולצדן הלחץ המתמיד של גורמים שונים בתוך החברה המוסלמית, מקצת היהודים התאסלמו, ונוצרו קהילות של יהודים מומרים/אנוסים. אלה כונו בידי המוסלמים "צ'אלה" ("חצי") , והודרו מן החברה המוסלמית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משפחה יהודית בעיר בוכרה
משפחה יהודית בעיר בוכרה

היהודים והכיבוש הרוסי של אסיה התיכונה

אף שמצבם של היהודים באירן ובאפגניסטן השכנות היה גרוע עוד יותר, נראה שליהודי אסיה התיכונה היו די סיבות לייחל להחלפת השלטון באמירות בוכרה, ובשל כך תמכו בצבא הרוסי, אשר כבש ב-1865 את טשקנט וב-1868 השלים את כיבושה של סמרקנד.

 

השלטון החדש העניק נתינות רוסית, שוויון זכויות וחופש דת לכל התושבים הילידים שחיו בשטח השליטה הרוסית הישירה (שטח תורכיסתאן הרוסית, להוציא שטחי האמירויות של בוכרה ושל חיווה), והיהודים בכלל זה. בכך בא הקץ על כל ההגבלות שהטילו החוק המוסלמי והמנהג המקומי על תושבי המקום היהודים.

לצד זאת, כמו שאר תושבי האזור, גם להם ניתנה האפשרות לשמור על מעמדם האזרחי כנתיני האמירות של בוכרה או לוותר על נתינותם ולקבל תחתיה נתינות רוסית מלאה. זכויותיהם השוו, אם כן, לאלה של המוסלמים, וכעת עלו על הזכויות שקיבלו היהודים הבוכרים שנותרו תחת שלטונו הישיר של האמיר של בוכרה.

הן עלו אף על זכויותיהם של היהודים האשכנזים שחיו בשאר שטחי האימפריה הרוסית, שעליהם חלו ההגבלות הקבועות שהתקינו השלטונות: המגורים בתחום המושב ומכסות הקבלה למוסדות השכלה, לאגודות מסחר וכדומה.

 

מוסדות הקהילה היהודיים השתמרו לאחר הכיבוש הרוסי של החבל, ואף זכו לייצוב חוקתי לאחר שהשלטון קבע שהכלונתאר היהודי יהיה הנציג הרשמי של העדה בדומה – המועצה העירונית – ויזכה למעמד שווה לזה של נציגי האוכלוסייה המוסלמית.

מוסדות קהילתיים חזקים אלה, שנסמכו על מיסוי פנימי של העדה, אפשרו לבני הקהילה היהודית – הבוכרית לתמוך בבתי ספר, בבתי יתומים, בבתי תמחוי בבתי מרחץ ובמקוואות ובבתי כנסת.

 

יחסי אמון שהצליחו היהודים ליצור עם הכובשים הרוסים היו טובים מאלה שיצרו איתם בני האוכלוסיות הילידות האחרות, דבר שסיפק ליהודים יתרון בתחומי המסחר והתיווך. על פי עדויות נוסעים ומבקרים, היהודים הבוכרים שחיו בערים הגדולות של אסיה התיכונה עסקו בייחוד בייצור בדי כותנה ומשי, בצביעת חוטים, בתפירה ובמסחר הקשור לענף ולקחו חלק ניכר בפיתוח הכלכלי המואץ של חבל תורכיסתאן, הוא אזור השליטה הרוסית הישירה.

שיתוף הפעולה המופגן של הציבור היהודי עם הכובשים עשה ציבור זה לבעל ברית של השלטון החדש ולחוליה המקשרת בינו לבין האוכלוסייה המקומית, שלא נודעה באהדתה לכובשים. שיפור מעמדם של היהודים בשטחי הכיבוש הביא להגירה ניכרת של היהודים מן השטחים שנשארו תחת שלטונו של האמיר, ועקב כך התרבתה במהירות האוכלוסייה היהודית בערים שהיו בשליטה רוסית.

ריבוי זה של היהודים בחבל עורר התנגדות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הילידה, שכבר הרגישה מקופחת מעצם השוואת זכויותיהם של היהודים לאלה של המוסלמים.

עם התגברות ההגירה הנוצרית לאסיה התיכונה חדרו לאזור גם מסורות אנטישמיות,שהיו נפוצות יותר במזרח אירופה מאשר באזור הזה. בעקבות זאת אירעו גם כמה ניסיונות  להפיץ באזור עלילות דם, וכאלה תועדו בשנת 1909 בסמרקנד ובשנת 1911 בעיר אוש שבעמק הפרגאנה. ואולם, עם התבססותו בחבל תורכיסתאן, השלטון הרוסי נזקק פחות ליהודים.

אי לכך, ובעקבות לחץ האוכלוסייה המוסלמית, מראשית המאה העשרים השתנה היחס של השלטונות להגירה היהודית. תמה העלמת העין. השלטונות ניסו להגביל את ההגירה היהודית כדי "למנועאת השתלטותם של היהודים על הרוסיות בחבל תורכיסתאן" (במיוחד על סמרקנד) וביקשו גם להחזיר את המהגרים הלא חוקיים אל אמירות בוכרה. הצורך להפריד בין היהודים שחיו במקום קודם לכיבוש הרוסי לבין המהגרים הלא חוקיים יצר באדמיניסטרציה הרוסית את ההבחנה בין יהודים "תוזמיים" (ילידים) לבין יהודים "בוכרים", נתיני אמירות בוכרה אשר היגרו שלא כחוק לאזור שבשליטה הרוסית.

היהודים שחיו בחבל נדרשו להוכיח את "ילדותם" ( בהערת אגב, הבחנה משפטית זו היא המקור להיווצרותה של ההגדרה " יהודי בוכרי", שהשתנתה ברבות השנים ממגדיר משפטי למגדיר אתני כולל: קודם לכן, יהודי בוכרה כינו את עצמם פשוט "יהודים" או "בני ישראל")

משפחה יהודית בעיר בוכרה